Home Page קול הלשון
בס"ד
 English    עברית          
עזרהדף הביתקול הלשון בטלפוןאוצר קול הלשון
כניסהיום ראשון י"ד תשרי תשע"ט / 23 ספטמבר 2018© כל הזכויות שמורות  |     שותפות בהחזקת התורה     |     וידאו     |     שיעור חי     |     צור קשר   

הרב אשר וייס


תפקידים: גאב"ד וראש כולל דרכי תורה ירושלים, רב הפוסק בית החולים שערי צדק


מקום לידה: ארה"ב

ביוגרפיה: רבבות מכל גווני הקשת היהודית בארץ ובתפוצות מתחממים לאור תורתו של מרן הרב הגאון הגדול רבי אשר וייס שליט"א מגאוני הדור ופוסקיו, אלפים משתתפים בשיעוריו המתקיימים מדי ערב בכל רחבי הארץ, ואלפים נוספים הוגים בקביעות בתורתו של הרב מפי כתביו וספריו בהם נפרסת שליטתו המדהימה של מרן הרב בכל מכמני התורה וההלכה.

כמורה דרך למאות תלמידי הכולל שבראשותו, וכרועה נאמן לעדתו "קהילת דרכי תורה" נסללה דרכם של מאות ואלפי תלמידים מובהקים ההולכים לאורו והחוסים בצילו, מצודתו של מרן הרב פרושה על כל השטחים התורניים ביושבו על כס ההוראה כאב בית הדין, וכל הדבר הקשה יביאון אליו.

ממרום מושבו בעיר הקודש ירושלים על כס הרבצת התורה וההוראה, מאיר הרב דרך לרבים כנהר המפכה מים לנחלים רבים, וכנר שמשלהבתו מציתים נרות אינספור, מנחיל הרב את תורת ישראל במקוריותה וביופייה בקרב כל רובדי העם, וזאת מעבר לדרך הלמדנית הייחודית, אותה חפץ להנחיל לעתודת הלומדים של הציבור התורני ומפלס נתיבים בדרכי ההוראה כדי להתוות להם לתלמידיו אורח ומסילה, ולהורות לעם את הדרך ילכו בה.

כך, זכה וזוכה מורנו ורבינו הרב שליט"א, להעמיד תלמידים הרבה, במגוון רחב ביותר של חוגים ישיבות וישובים, אשר החוט השני המחבר בין כולם שהם צמאי דעת ומבקשי דרך, דבוקים בתורתו וצועדים בנתיבתו.

כנשוא האומן את היונק, נושא הרב על שכמו את משאם של בני צאן מרעיתו ושומעי לקחו, דואג את דאגתם, שמח בשמחתם, וחפץ באושרם.

מתוך כך צמחה ופרחה לה עדה מובחרת ומשובחת קהילת "דרכי תורה", כאשר לצדה הולכת ומתפתחת, באופן כמעט טבעי, רשת ענפה ונכבדת של מוסדות תורה, הוראה, רווחה וחסד.



 

http://www.torahbase.org/donations/


שיעורים

ספרים של הרב

אמונה ובטחון

בבא בתרא

במדבר

בראשית

גיטין

דברים

הגדה של פסח

ויקרא

חידושי תורה על מועדים א

חידושי תורה על מועדים ב

מכות

פסחים

קובץ דרכי הוראה ז

‏‏קובץ דרכי הוראה ט

קובץ דרכי הוראה י

קובץ דרכי הוראה יג

קובץ דרכי הוראה יד

קונטרס שבועות

קידושין

שאלות ותשובות א

שאלות ותשובות ב

שאלות ותשובות ג

שביעית

שבת

שיחות על התורה

שיחות על מועדים א

שיחות על מועדים ב

שמות

תלמוד תורה

מוסדות של הרב

  • בית מדרש להוראה, לדיינות ולמנהיגותבית מדרש גבוה, המציע מבחר של מסלולי לימוד להוראה, לדיינות ולמנהיגות חברי בית המדרש מטובי המוחות והכוחות, שוקדים על לימודים מקיפים ואינטנסיביים, ותוצאות המבחנים השבועיים מעידות יותר מכל על גודל עמלם ורוחב השקעתם בחומרים הנלמדים, לקראת הכשרתם כמורי הוראה וכמורי דרך. הוקם בשנת תשס"ד
  • בית דין צדקהחסר שהורגש בתחום השפיטה התורנית, עורר את חיוניות הקמת בית דין צדק לדיני ממונות. בבד"ץ "דרכי הוראה" יושבים רבנים מובהקים ודיינים מומחים מהשורה הראשונה, אשר עברו הכשרה מיוחדת מטעם הראב"ד מרן הרב שליט"א, בשלושה הרכבים שונים. בחלקם של הדיונים יושב הרב בעצמו, במכלול רחב של ויכוחים ממוניים. הכרעות הדין היוצאות מבית הדין זוכות לתהילה והערכה רבה בעולם הדיינות, ובקרב גדולי התורה וההוראה בקהילות ישראל. קיומו של הבד"ץ, לפי תובעים ונתבעים, תורם להעדפת פניה לדין תורה על פני פניה לערכאות.
  • בית הוראה עולמיהוקם באלול תשס"ה. מרכז מענה לשאלות הלכתיות לרבנים מכל רחבי העולם ובעולם הקירוב, והציבור הרחב. מכל קצוות העולם היהודי נשלחות שאלות יומיומיות בעניני איסור והיתר, כמו גם שאלות סבוכות בשו"ע, ולאחר בירור מעמיק נותנים מורי ההוראה את תשובתם הבהירה. במסגרת עבודתו מגביר בית ההוראה בערבי חגים ובעיקר בערבי צום, את שירות המוקד הטלפוני, כאשר מצטרפים גם רופאים בכירים שומרי תו"מ. כן יוזם בית ההוראה כינוסי רפואה והלכה ומפגשים מקצועיים ברחבי העולם, בהשתתפות רבנים ורופאים. אתר האינטרנט של המוסדhttps://tvunah.org
  • קרן סיוע "חיי נפש" הוקם בתשרי תשס"ו. מטרת המוסד - תמיכה במשפחות מעוטות יכולת, והוצאות רפואיות חריגות. תורה וגמילות חסדים הן שלובות זרוע בקהילת דרכי תורה. קרן סיוע "חיי נפש" עוסקת בשורה של פעולות רווחה, צדקה וחסד לנצרכים. הקרן מעניקה כיסוי הוצאות רפואיות גדולות במיוחד, עזר לחגים, סיוע וולונטרי בעת שמחה וכן בעת צרה ל"ע, בדרך כבוד ותוך שמירת קשר רציף עד להשגת הפתרונות. רבני וגבאי קרן הצדקה נותנים סעד למאות משפחות נצרכות אשר אלמלי הקרן היתה נשקפת ח"ו סכנה של ממש לקיומם. אתר המוסד http://www/torahbase.org

פרטים על מיקום השיעורים החיים

  • שעור באנגלית על פרשת השבוע בית הכנסת קהל חסידים שערי חסד רח' השלה ירושלים יום א' בשעה 20:30
  • שעור בעברית יום ב שעור בבית הכנסת בית עזריאל הר נוף רח' שאולזון 22 ירושלים בשעה 20:45
  • שעור בעברית יום ג' שיעור בבית הכנסת תפארת צבי בית וגן רח' סלמן מוצפי ירושליםבשעה 21:00
  • שעור בעברית יום ד' שיעור בבית הכנסת יוצאי חברון סמטת הארי 4 בני ברק בשעה 21:00
  • שעור בעברית יום ה' שיעור בבית הכנסת טשכנוב רח' שלום סיון 7 רמות ג' ירושלים בשעה 21:30

תרומה לרב

ניתן להעביר לרב תרומה בכרטיס אשראי או דרך Paypal


לתרומה

שאלות שנשאל הרב

לבישת ציצית במקום שמתבייש

בענין מה ששאל בענין טלית קטן במקום שמתביישים לצאת בו לרה"ר האם אפשר לברך עליה לפי המבואר ברמ"א (סימן ט"ז ס"א) ומקורו במנחות דף מ' ע"א דאין חיוב ציצית אלא בבגד שגדול יוצא עמו לפעמים לשוק. הנה באשל אברהם להגאון מבוטשאטש תניינא (סימן ט"ז) כתב דאותן הט"ק שמתביישים לצאת בהם אין לברך עליהם (ועיין מש"כ בזה במהדורה קמא ובפמ"ג מש"ז סימן ט"ז סק"א) ומבואר מדבריו דאף אם יש בהם שיעור כיון שמ"מ מתביישים לצאת בהם אין לברך עליהם. ובאמת בגמ' לא אמרו אלא שהגדול יוצא לפעמים בשוק. והטור הוסיף בלשונו שאין הגדול מתבייש לצאת, ומתוך לשונו יש מקום להבין כהבנת הא"א, אך בשו"ת האלף לך שלמה (או"ח סימן ד') כתב בפשיטות דאם מתבייש מחמת הצורה ולא משום שהט"ק קטן מדי אין בזה פסול כלל. ושו"ר בשו"ת חסד לאברהם (מהדורא קמא סימן ב') שהאריך לדחות את דברי הא"א, דאין קפידא אלא בשיעור הט"ק ולא במה שמתבייש מטעם אחר. והנה כתב הרמ"א (בסימן ח' סעיף ו') דבטלית קטן לא מברכים להתעטף אלא על מצות ציצית ובדרכי משה הארוך ביאר דחיישינן שמא אין שיעור החייב בציצית בט"ק ומשו"כ אין לברך להתעטף דמשמע שמברך על עיטוף זה, אבל נוסח הברכה על מצות משמע טפי שמברך על מצות הציצית הכללית עי"ש. ויש מן האחרונים שלמדו מדבריו לגבי מצות מרור דחולה או זקן שאינו יכול לאכול כזית מרור יכול לברך על פחות מכזית "על מצות מרור" אף שאינו יכול לצאת יד"ח. עיין שו"ת יהודה יעלה למהר"י אסאד (ח"א או"ח סי' קל"ז) ושו"ת אבני נזר (או"ח סי' שפ"ג אות י'). ולענ"ד זה תמוה דאיך יברך ברכת המצוה כשאינו מקיים מצוה ואף אם ספק הוא הלא ספק ברכות להקל ואטו תלוי הדבר בנוסח הברכה, ולמה לא אמרו בכל ספק ברכות המצוה שיברך על מצות. וע"כ צ"ל דבאמת קיי"ל בט"ק שלנו דמעיקר הדין יוצאין בהם יד"ח, אלא דלרווחא דמילתא תיקנו לברך על מצות ציצית דלשון זה ראוי טפי כשיש אף ספק קל אם יוצא יד"ח או לא. כך נלענ"ד בהלכה עמומה זו.

נר חנוכה בחלון או על יד דלת פנימית

מי שהכניסה לביתו מן הצד ואין לו דלת הפונה לרשות הרבים ובקדמת הבית מתחת לעמודים יש מקומות חניה לרכבים והכניסה אינה כלפי רה"ר, חלון ביתו הפונה לרה"ר הוא למעלה מעשרים אמה, היכן ידליק נר חנוכה. לכאורה ידליק בתוך הבית ליד אחת מדלתות הבית ויקיים מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל שהרי נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה ואף בדיעבד אין בה מצוה, ולמטה ליד הכניסה לבית אי אפשר לו להדליק ולמה ידליק למעלה מעשרה טפחים ליד החלון כשאינו מקיים בזה את מצות פרסומי ניסא לרבים כלל, ועדיף שידליק למטה מעשרה ליד הדלת. ואף שכתב המג"א בסימן תרע"א סק"ו דעדיף להדליק ליד החלון למעלה מעשרה טפחים ולא ליד הדלת בתוך הבית למטה מי"ט, דלמטה מעשרה טפחים אינו אלא לכתחלה ופרסומי ניסא לרבים מעיקר מצות נ"ח הוא (והפמ"ג בא"א שם סק"ו פקפק גם בזה), אין זה אלא למטה מעשרים אמה אבל למעלה מכ' אמה שאין בו מצוה כלל טוב להדליק למטה מי' ליד הפתח, וכ"כ המשנ"ב בשעה"צ שם ס"ק ל'. אך הפמ"ג באשל אברהם סק"ו פקפק בזה דאפשר דעדיף להדליק למטה מעשרה טפחים כדין נר חנוכה לכתחלה עי"ש. ובאמת מסתבר כדברי הפוסקים הנ"ל דפרסומי ניסא לרבים הוא מעיקר מצות חנוכה ועדיפה על שאר פרטי המצוה שאינם אלא לכתחלה. אך מה שצריך עיון הוא כאשר החלון הוא למעלה מעשרים אמה ונ"ח שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה, האם גם בזה ידליק ליד החלון, ובשאלה זו כתב בשער הציון ס"ק ל' דכיון שאין פרסומי ניסא למעלה מכ' עדיף להדליק למטה מעשרה בתוך הבית, אך הפמ"ג במשבצות זהב סק"ה כתב דאף דנ"ח שהניחה למעלה מכ' פסולה מ"מ יש בו קצת פרסומי ניסא עי"ש, ולפי דבריו יש מקום לטעון דעדיף להדליק ליד החלון אף שהוא למעלה מכ' דמ"מ יש בו פרסומי ניסא. ובאמת המציאות היא דאף למעלה מעשרים אמה רואים אנו בעליל את הנרות שבחלון, ואפשר דבימי קדם היו רחובות צרים ומפותלים והאדם היה נאלץ להטות ראשו כלפי מעלה כדי לראות לגובה עשרים אמה, משא"כ בזמן הזה שהרחובות רחבי ידים והאדם רואה למרחק ולמעלה מכ' כלמטה מכ' דמיא, ולעומת זאת כבר כתב האליה רבה דאין נזהרין כ"כ להדליק למטה מעשרה טפחים, ואפשר דטעם הדבר דבזמן הזה באמת אין בזה טעם, דכבר ביאר המשנה ברורה בס"ק כ"ז דאם ידליק נר חנוכה למעלה מעשרה טפחים יטעו לחשוב שהנר הודלק כדי להאיר את הבית אבל למטה מי' אין רגילין להניח נר למאור, אבל בזמן הזה ברור שאין מדליקין כלל בשמן זית ולא במנורה כדי להאיר את הבית. ואף שחלילה לנו לסטות מן השלחן ערוך כמלא נימא אף אם נשתנה המציאות מ"מ כאשר אנו באים להכריע בין הידורים שונים והלכות סותרות זו את זו מסתבר לומר "זיל בתר טעמא", ומשו"כ נראה לענ"ד דהמדליק בחלון הסמוך לרה"ר אף בחלון למעלה מכ' עדיף טפי, כיון דמ"מ יוצא יד"ח ולא גרע מהמניחו על שלחנו ודיו, והרי מ"מ עושה גם פרסומי ניסא לרבים ובפרט אם יש בתים ממול שמהם רואים את חלון ביתו, ודוק בכ"ז. ושו"ר חידוש גדול בריטב"א (דף כ"א ע"ב) שכתב דהדר בעלייה שמדליק בחלון היינו אפילו אם מבחוץ הוא למעלה מכ' אמה, דבתר דידיה אזלינן עי"ש. ומשו"כ נראה כנ"ל דעדיף להדליק בחלון מאשר ליד פתח הבית מבפנים. ב והנה נסתפקתי עוד במי שיכול להדליק בחלון למעלה מכ' אמה אך חלון זה נמצא בחדר שינה, או שמא עדיף להדליק בסלון ביתו שאין בו חלון הסמוך לרה"ר. ונראה לכאורה דכיון שבהדלקה מבפנים עיקר הפרסום הוא לבני הבית, ומאידך גיסא למעלה מכ' אמה פסולה, לכאורה עדיף להדליק בסלון שבו ישיבת המשפחה והאורחים ויש יותר פרסומי ניסא לבנה"ב מאשר בחדר שינה שבו יש פחות פרסמ"נ לבנה"ב. אך לפי"ד הריטב"א הנ"ל יש מצוה גמורה בחלון דבתר דידיה אזלינן, אך דברי הריטב"א לא הובאו בפוסקים. ולהלכה נראה דמה שירצה יעשה.

מאבד עצמו לדעת

בדבר המקרה הטראגי באברך אחד שהפליג בחסידות ונהג בתעניות וסיגופים באופן קיצוני כדי לכפר עון ולהתעלות במעלות הטהרה, ושוב חלה במחלה קשה ועל אף שרופאיו בטוחים היו שעל ידי טיפול אפשר היה לרפאותו או למזער להאריך את חייו בכמה שנים, סירב אברך זה לקבל טיפול באמרו שמחלתו נגזרה עליו מן השמים כדי לזככו ולטהרו מפשע ועון. רב הקהילה גער בו שאם יסרב לטיפול וימות מתוך מחלתו דינו כמאבד עצמו לדעת. אדהכי והכי גברה עליו המחלה ול"ע שבק חיים לכל חי. אחד הרבנים טען שאכן דינו כמאבד עצמו לדעת, ובפרט שהתרו בו ולא שעה. לאחר שנקבר ונספד כהלכה שואל מע"כ כיצד היה ראוי לנהוג במקרה מצער זה. הנה ברור הדבר, שעל אף שאיש זה נהג באופן חמור ביותר ויצא לתקן ונמצא מקלקל מ"מ ברור ופשוט שאין לו דין מאבד עצמו לדעת משלשה טעמים: א. הנה יש לעיין בכל עיקר גדר זה האם כל מי שמכניס עצמו לסכנה ואכן מת בפשיעתו אם דינו כמאבד עצמו לדעת, או שמא אין עבירה זו אלא בהורג את עצמו בקום ועשה או שגרם למותו בכונה. וראיתי בשואל ומשיב (מהדורא ב' ח"ג סי' קכ"ב) שכתב בתוך דבריו דכל העושה דבר שיש בו סכנה גמורה הוי כמאבד עצמו לדעת. אך לכאורה אין בזה אלא אזהרה ד"השמך לך ושמור נפשך מאוד", וכמבואר בברכות (ל"ב ע"ב). "תנו רבנן מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך, בא הגמון אחד ונתן לו שלום ולא החזיר לו שלום, המתין לו עד שסיים תפלתו. לאחר שסיים תפלתו אמר לו ריקא, והלא כתוב בתורתכם רק השמר לך ושמור נפשך וכתיב ונשמרתם מאד לנפשתיכם, כשנתתי לך שלום למה לא החזרת לי שלום, אם הייתי חותך ראשך בסייף מי היה תובע את דמך מידי. אמר לו המתן לי עד שאפייסך בדברים. אמר לו אילו היית עומד לפני מלך בשר ודם ובא חברך ונתן לך שלום היית מחזיר לו, אמר לו לאו. ואם היית מחזיר לו, מה היו עושים לך, אמר לו היו חותכים את ראשי בסייף. אמר לו והלא דברים קל וחומר, ומה אתה שהיית עומד לפני מלך בשר ודם שהיום כאן ומחר בקבר כך, אני שהייתי עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהוא חי וקיים לעד ולעולמי עולמים על אחת כמה וכמה. מיד נתפייס אותו הגמון, ונפטר אותו חסיד לביתו לשלום". ואף שכתב המהרש"א דאין הדברים אלא דברי השר הנכרי אבל באמת אין כונת הפסוק אלא לשמירת הנפש והנשמה מן העבירה, באמת מפורש הדבר ברמב"ם (פי"א מהל' רוצח ה"ד) דמפסוק זה למדנו את חובת האדם בשמירת נפשו ובריאותה. ואף עובר בל"ת דלא תשים דמים בבתיך, כמבואר שם. ומ"מ נראה דחובת האדם להמנע מן הסכנה אינו משום מאבד עצמו לדעת אלא משום מצוה דשמירת הנפש. אך באמת יש ראיה לדברי השואל ומשיב בספר חסידים (אות תרע"ה). "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש (בראשית ט' ה') אם מת אדם בפשעו כגון שמתקוטט עד שהורגים אותו עתיד ליתן את הדין שגרם לעצמו מיתה. או אם הולך למקום סכנה כגון על קרח בימות החורף אם נפל במים ונטבע. או בחורבה ישנה הלך ונפלה עליו. וכן המתקוטט עם אדם אלם ורוצח ומגזם לו וזה מחרפו ומכעיסו כל אלה עתידין ליתן את הדין שגרמו מיתה לעצמן להתקוטט עם מי שהשעה משחקת לו, או שמתקוטט עם מכשפים ומכשפות ועם מענישים ונענשים על ידם. או בני אדם שהם מועט ונלחמים גבורים ומרובים. יכול אף כמו שציוה רב ושמואל ע"ד רב אדא בר אהבה שאותו שהיה בעל ז' ראשים שנפלו לו ת"ל אך את דמכם לנפשותיכם אך חלק כיון שידעו רב ושמואל שזכותו של רב אדא בר אהבה מרובה לא קבלו אותו אמר מוטב שיכנס ולא יפול החורבה אעפ"כ הוא כעוס". הרי לן מדבריו דכל המסתכן בדרך כלשהי הוי בכלל מאבד עצמו לדעת. אך ידוע שכל דברי ספר קדוש זה דברי קבלה וחסידות ולא הלכתא פסקתא, והרי דורש הוא דרשה מחודשת דממעטינן ממה דכתיב אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש "יכול אף כמו שציוה רב ושמואל ע"ד רב אדא בר אהבה שאותו שהיה בעל ז' ראשים שנפלו לו ת"ל אך את דמכם לנפשותיכם אך חלק". וחז"ל במדרש פירשו מיעוט זה לענין אחר למעט הא דשאול והדומה לו. ומשו"כ נראה דאין ללמוד הלכה מדברי הספר חסידים במקום שאין הפוסקים מביאין אותו והדברים נכתבו בדרך הפלגה ולא מדינא. ומ"מ נראה עיקר לדינא דכל שלא שלח יד בנפשו, אף שפשע בסירוב לקבל טיפול אינו בכלל מאבד עצמו לדעת. ב. יש מן הפוסקים שכתבו דמותר לאדם לשלוח יד בנפשו לתשובה ולכפרת עון. כך כתב תלמידו הגדול של המהרי"ל המהר"י וייל (סימן קי"ד), וכ"כ בשו"ת שבות יעקב (ח"ב סימן קי"א) וכ"ה בשו"ת שאילת יעבץ (ח"א סימן מ"ג), ולמדו זאת ממה שמסופר במדרש על יקום איש צרורות. ובאמת נראה עיקר דאף מי שעבר עבירה שחיובה מיתת בי"ד אין לו כל היתר לשלוח יד בנפשו ואף הוא בכלל מאבד עצמו לדעת, אלא דמ"מ חידשו האחרונים דכיון דלפי השקפתו המשובשת ודעתו המוטעית עושה הוא כהוגן אין דנים בו דין מאבד עצמו לדעת, כ"כ בשו"ת זרע אמת (ח"א סימן פ"ט) ובשו"ת חיים שאל (ח"א סימן מ"ו), ועיין עוד בשו"ת מהרש"ם (ח"ו סימן קכ"ג). ועיין בשו"ת בית אפרים (יו"ד סימן ע"ו) שהקיל מאוד בהלכות אלה. אך באמת אין ללמוד מסיפור דיקום איש צרורות אלא דמי שחייב ד' מיתות בי"ד רשאי לשלוח יד בנפשו ובהכי מיירי בשאילת יעבץ הנ"ל, ולא במי שהמית עצמו מתוך דמיונות לכפר עוונות שאין בהם כל ענין למשפט מות. ובזרע אמת שם כתב דאף שאמר ר' יוסי בן יועזר על בן אחותו יקום איש צרורות "בשעה קלה קדמני זה לגן עדן" אין ללמוד מזה היתר למעשה, דאפשר דאף שנהג יקום שלא כדין מ"מ הבוחן כליות ולב ידע את לבבו שמתוך כונה זכה עשה מה שעשה ולפיכך זכה לחיי עולם הבא. וכיוצא בדבר צריך לומר במה שמסופר באשכבתיה דרבי (כתובות ק"ג ע"ב) שאותו הכובס נפל מן הגג ויצאה בת קול והכריזה שהוא מזומן לחיי עוה"ב, וכך אמרו בגיטין (נ"ז ע"ב) באשה ששיכלה את שבעת בניה על קידוש השם ועלתה לגג והפילה עצמה, ובת קול הכריזה שאף היא מזומנת לחיי עוה"ב, וכך בקלצטונירי שזרק עצמו לתוך האש לאחר שזירז את מותו של רבי חנינא בן תרדיון (עבו"ז י"ח ע"א), והלא בודאי לא היה בכל אלה שום צד היתר, אך מכיון שעשו כן מתוך צער יגון ואנחה וכוונתם היתה רצויה זימנם הקב"ה במדת הרחמים לחיי עוה"ב, עי"ש במתק דבריו של הזרע אמת. ומעשה שהיה ביהודי שרצח ונכלא ונמצא בתאו ללא רוח חיים וברור היה ששלח יד בנפשו. הגאון בעל ברוך טעם פסק לקולא לכבדו במותו כבחייו, ורב אחד חלק עליו. והגר"מ בנעט בשו"ת פרשת מרדכי (יו"ד סימן כ"ה – כ"ו) פסק כדעת בעל ברוך טעם, וטעמו ונימוקו, משום שתלינן שמעין טירוף דעת אחזה בו ונשתבשה עליו דעתו. ועוד דאפשר שאיבד עצמו לדעת מפחד היסורים והמות בידי הגויים, וכל כה"ג מותר להרוג את עצמו. ואף אם אין היתר בדבר מ"מ אין דינו כמאבד עצמו לדעת כנ"ל. וגם החיד"א עסק בשאלה זו בתשובותיו (חיים שאל שם) וכתב כעין דברי הפרשת מרדכי, עי"ש. ותמצית דבריו דכל ששלח יד בנפשו מתוך מצוקה ויגון יש להקל בדינו, עי"ש. ומ"מ יש בכל הנ"ל שני טעמים להכריע שאיש מסכן זה אינו בכלל מאבד עצמו לדעת, שהרי מתוך תשובה עשה מה שעשה ונמנע ממה שנמנע, וי"א דיש היתר בדבר, ואף שם אין בזה היתר מ"מ אין בזה דין מאבד עצמו לדעת כמבואר. ועוד דאף שאיש זה היה תלמיד חכם ובר דעת מ"מ בענין מסויים זה נשתבשה עליו דעתו, וכבר מצינו בדברי חז"ל גדר משוגע לדבר אחד, וכבר כתבו גדולי האחרונים דכל שעשה האדם מתוך דעה משובשת אין להחמיר בו, ויש לכבדו במותו כשאר כשרים מישראל. ויהי רצון שלא ישמע שוד ושבר ברחובתנו, ואך טוב וחסד ירדפונו כל הימים. אשר וייס

שליחת שאלה לרב

ניתן לשלוח שאלה לרב ע"י מילוי הפרטים הבאים



בחירת שפת
השיעורים




חיפוש