קול הלשון שיעורי תורה ברשת *6761 | 03-6171111
יום שישי כ' אלול תשע"ט | 20 ספטמבר 2019
חיפוש קולי
  • נתיב: אידיש >> שיעורים בתנ"ך ובפרשת השבוע >> שיעורים ושיחות בפרשת השבוע ומועדים >> לרבנים ששמם מתחיל ב-ר עד ת >> הרב מנשה ישראל רייזמאן - פרשת השבוע באידיש >> שיעורים קודמים >> דברים >> ואתחנן >> שיעורים משנת תשע"ד

    • כותרת השיעור: יום ב ואתחנן תשעד
    • פרשה: ואתחנן
    לדף הרב כתוב לנו משוב
    עריכת שיעור
    שותפות בהחזקת התורה
    ...
    דווח על איכות שמע השיעור:
    הורד שיעור קודם שיעור הבא תיקייה נוכחית כל שיעורי הרב
    תאור מפורט של תוכן השיעור
    וכן רצה משה רבנו להיכנס לארץ כדי לפעול שהחשמונאים ינצחו במלחמת המכבים, וקיבל ה' תפילתו ופעל כך מבלי שיכנס לארץ. וכן הלאה כל תקט"ו תפילותיו.
    כתוב מהרבי מלובלין זי"ע מדוע נפקדו עם שרה אמנו הרבה עקרות, כדי שלא יבואו ויתגיירו כולם ותיבטל הבחירה. וכן בשנה שנפקדה חנה נפקדו אף הרבה נשים מאומות העולם, כי אילו היו נושעים ונתרפאים רק מעם ישראל לא היה נשאר בחירה בעולם.
    תפילה למשה, תכליתה הדבקות בבורא. • למדנו אתמול מספר חובת הלבבות שער עבודת האלקים פ"ו, ובביאור בעל ערוגת הבושם על פר' ואתחנן, שעניין תפילה היא כדי שהאדם לא יטעה באמונתו, שהרפואה יבוא אליו בין אם יתפלל ובין אם לא, שהרי גם אלו שאינם מתפללים מתרפאים, אלא מטרת התפילה היא "דבקות בה'", לשלול כל כח אחרת מלבד זולתו ית'.
    לכן בכל ברכה בתפלת שמו"ע נאמרת "כי א-ל מלך רופא נאמן ורחמן אתה" וכדו', כי זהו תכלית הברכה, שאכן העולם מתנהלת בדרך הטבע והתפילה תכליתה הדבקות היא.
    ואם כן מבאר חובת הלבבות, הנפש מתלוננת שבשעת התפילה כל מאוויה היא לקבל עוד ועוד, והתחושה היא שהיא עובדת את עצמה בלבד. והאמת, עונה לה השכל, שלעולם תקבלי גם מבלי תפילה ומטרת התפילה היא הדבקות בה'. על כן אין תפילה שלא לשמה, שהרי אם תתפלל כדי להשיג פרנסה ורפואה הרי גם מי שאינו מתפלל זוכה בה, ואלא התפילה היא עבודה פנימית שבלב. על כן נהוג להתפלל דווקא בלחש כדי להראות שזה עבודה בינו לבין קונו, ואילו היה כדי להשיג משהו היה צועק ודורש.
    וזהו תפילה למשה, מתפילת משה אנו למדים הלכות רבות לתפילה, וזאת בשעה שהוא לא השיג את מבוקשו על ידי תפילתו, "רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה". כי משה רבנו על ידי תפילתו ידע בידיעה הכי ברורה שאין עוד מי שיוכל לעזור לו מלבד ה' ית'.
    ובספרי מוסר הרבו לדבר על שהאנשים טועים כשהם חושבים שתפילה היא אמצעי להגיע לתכלית מסויימת, כשהתכלית היא פרנסה, בריאות, שידוך או קורת גג, והאמצעי להגיע אל התכלית היא התפילה. והאמת היא הפוך, המטרה היא התפילה, כדי שהאדם יתחבר לבוראו הוא זקוק לתפילה "נפתולי אלקים נפתלתי", וכדי להגיע למטרה זו מזמין ה' צרכים שונים וחסרונות שונות שיצטרך לפרנסה, בריאות וכדו'. ועל כן עצם התפילה והחיבור לה' היא היא התכלית. ההכרה בכך שאין לו לתלות יהבו בשום נברא מלבד בזולתו ית' היא המטרה.
    על כן המתפלל בדרגה זו של "תפילה למשה", לאחר תפילתו כבר אין זה עניינו אם תתמלא משאלתו, הרי כבר נתדבק עם בוראו שזהו מטרתו וכבר השיג תכליתו. ומעתה יתכן ואפשר גם למלא את חסרונו כי כבר אין בו צורך, אך בכל זאת אין בה הכרח כי התפילה אינה תוצאה של החסרון הנצרך אלא הסיבה כאמור.
    בערוגת הבושם מביא שהרי משה התפלל תקט"ו תפילות כמנין ואתחנן, ולכאו' זה ממש מייאש אותנו, אם משה רבנו בהתפללו תקט"ו תפילות לא נענה, "אל תוסף דבר אלי", מה נענה אנן אבתריה, מה הסכוי לתפילותנו אנו.
    ולכאו', הרי אם בסוף עומד משה לשמוע את ה"אל תוסף", האם לא היה חבל ובזבוז זמן בכל תפילותיו, מדוע לא לומר לו "אל תוסף" מיד בהתחלה והוא היה פונה ללמד את ישראל תורה ולשפוט את העם, אלא מכאן רואים שאדרבה התכלית אכן היה בעצם עומדו בתפילה ואפילו תקט"ו תפילות ואפילו שה' יודע שבסוף יאמר לו "אל תוסף".
    לפי זה ברור שתפילה אינה יכולה ללכת לאיבוד כי היא תכלית לעצמה וכבר פעלה את פעולתה ואין צריך לומר שהתפילה תפעל לדורות הבאים וכדו' שהרי היא עצמה השיגה את תכליתה.
    עד כאן כח התפילה כמטרה לעצמה ולא כאמצעי. תפילה למשה. וכפי שאנו למדים מתפילת משה בפרשתנו פר' ואתחנן. אך עם זאת ישנה גם "תפילה לעני".
    הל' תפילה למדים אנו משלשה מקומות, מאברהם אבינו בתפילתו על סדום כשלא נענה, ממשה רבנו שגם כן לא נענה ושליש מהל' תפילה למדים אנו מחנה (מס' ברכות ל ע"א).
    תפילה לעני להשגת המבוקש. • "אל הנער הזה התפללתי". חנה שאף היא היתה מהנביאות שלנו, התפללה לישועה, היא נצרכה לישועה "אל הנער הזה", ועמדה בתפילה להשיג מטרה זו, ועל כן לא היתה אפשרות שתחזור הביתה מבלי שתתמלא לה שאלתה, אלא "ואלקי ישראל יתן את שאלתך אשר שאלת מעמו".
    שליש מהל' תפילה אכן נלמד מתפילת חנה, אך שני שליש, רוב הל' תפילה למדים מתפילה למשה. ללמדנו, שלמרות שקיימת תפילה להשיג מטרה כשמילוי הבקשה היא התכלית, כעני הפושט ידו לעשיר, אך עיקר התפילה לעצמה מטרה היא, וזהו דרגה שמצוי אצל כל יהודי. שלא נדע, אך בעת חולי, אנשים מגיעים לדרגת ביטול ודבקות לה' מעצם תלותם בה' ותפילתם אליו.
    תפילה לעני ותפילה למשה אינם סותרים אחד את השני, אלא האדם נעמד להתפלל תפילה לעני ואין בכוחו לראות באותו מצב את תפילתו כתפילה למשה, אלא מתחיל כתפילה לעני ומתוך דבקותו יגיע לתפילה למשה.
    תפילה לעני נושאת פרי. • בגמ' ברכות דף ח ע"א חזקיה המלך כששוכב במיטתו והנביא אומר לו שאין לו תקווה ועומד למות, והמלך גוער בו: כלך לך מביתי, כך מקובלני מאבי אבא אפילו חרב חדה מונחת על צאוורו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים, ויסב את פניו אל הקיר, מקירות לבו. וישעי' הנביא בדרכו החוצה חוזר לומר לו שה' קיבל את תפילתו ומקבל עוד 15 שנה לחיות.
    ועל כן ברור שהיתה זו תפילה לעני, ברור גם שהיה עליו להיפטר מהעולם ובכח התפילה נוסף לו שנים לחיות דהיינו שנתמלאה תפילתו.
    ואיתנו סיפורים מימינו אנו, שכלל ישראל התפלל מכל ליבו על צדיקים ונוספו להם חיים.
    מסופר על הרב קרייזווירט שכבר היה כמעט בעוה"ב, והסטייפעלער זצ"ל ציווה עליו שיקבל על עצמו לתמוך באלמנות ונוספו לו עוד 25 שנה.
    והגמ' מס' ר"ה דף טז ע"א, "כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי?" אנו מתפללים על ת"ח ועל חולי ישראל שיהיה להם רפואה, כמאן, כר' יוסי שאדם נידון בכל יום, ואפילו חולה נידון בכל יום, ויפה צעקה לאדם קודם גזר דין מלאחר גזר דין. וברור שזהו תפילה לעני הנושאת פרי, וכן עוד ועוד ראיות.
    שנים שעלו לגרדום לידון (ר"ה יח) דינם שווה, זה ירד וזה לא ירד, זה ניצל וזה לא ניצל, זה התפלל ונענה זה התפלל ולא נענה, מפני מה זה נענה וזה לא נענה, זה התפלל תפילה שלמה נענה, זה התפלל תפילה שאינה שלמה לא נענה.
    כל המבקש רחמים על חבירו וצריך לאותו דבר הוא נענה תחילה, הרי בוודאי שהתפילה נושאת פרי גם בתפילה לעני.
    מדוע אין יתרון כמותי במתרפאים על ידי תפילה? • והנה, כל עוד שמדברים מ"תפילה למשה" לא איכפת לי אם גם זה שאין מתפלל מתרפא וכגו' אומות העולם שגם המה מתרפאים, כי הם אינם זוכים לדבקות בה'. אך כשמדברים מתפילה לעני, זה קושיא חמורה. כי זה לא ייחודי לעם ישראל, כי גם אצל אומות העולם זוכים הם לאותם תוצאות של מילוי משאלותם.
    אומות העולם סובלים מפני ישראל. • יש חידוש גדול במד"ר (פ"ח א) בפר' וישב, ומובא ברש"י בתהלים לט ט. ר' חמא ב"ר חנינא ור' שמואל בר נחמני אמרו, ר' חמא ב"ר חנינא אמר לא היו אומות העולם ראוין שיהיו בהן דוויים וסחופים, ולמה יש בהן, שלא יהיו מונים את ישראל ואומרים להן: לא אומה של דוויים אתם?, אומה של דוויים וסחופים אתם. הה"ד: חרפת נבל אל תשימני. ר' שמואל בר נחמני אמר, לא היו אומות העולם ראוים שיהיו בהן מעלה חטטים, אצל אומות העולם לא היה אמור להיות שום אי נוחיות בחיים, ומפני מה יש להם חטטים בראש, שלא יהו מונין את ישראל ואומרים להם, לא אומה של מצורעין אתם? הה"ד חרפת נבל אל תשימני.
    ופירש"י: הבא גם עליו נגעים ומכאובות שלא יוכל לומר לי אתם לוקים ואנו אין אנו לוקים, והתפלה הזאת גרמה להביא ייסורי חלאים עליהם. כלומר, בעצם לא יתכן שעשיו ואומות העולם שאין להם חלק לעוה"ב יפספסו גם את עוה"ז, והיו אמורים לחיות את חייהם כמו הבהמות והחיות בלי שום טירדה וצער, אך למען לא יהיו בני ישראל לחרפה כאומה של דוויים וסחופים מבאה' חליים ויסורים אף על אומות העולם.
    יוצא שעל כל יהודי חולה יהיו מס' יחסית של חולים אצל אומות העולם, כדי שהחולי אצל היהודים יתאימו סטטיסטית לחולי בשאר האומות.
    וכן ביוסף הצדיק כדי שלא יישב לבד בבית האסורים, וכל השיח תהיה אך ורק על יוסף ומעלליו, הכניס ה' גם שר המשקים ושר האופים אמר הקב"ה: מוטב שיפנו אלו באלו ואל יפנו לצדיק זה, הדא הוא דכתיב: ויהי אחר הדברים האלה חטאו משקה מלך מצרים והאופה.
    וכדי שלא יהיה: שבתם וקימתם... אני מנגינתם (איכה ג סג) שכל היום ידברו אך ורק בחרפת ישראל, והתשובה לכך שגם הגויים יסבלו יחד עם ישראל ולא תהיה ניכרת ובולטת סבלם של ישראל.
    ועל כן אנו מתפללים, חרפת נבל אל תשימני, שלא יעזבנו לאנחות. כי המחלות היו באים חלילה רק על יהודים שומרי תורה, וכדי שלא תהא חרפה עליהם צריכים גם אלו שאינם שומרים תו"מ לסבול מחלאים ויסורים.
    ר' חיים קנייבסקי מתקשה עם פירוש רש"י ש"התפלה הזאת גרמה להביא ייסורי חלאים עליהם", כלומר, מני אז נענה דוד בתפילתו "חרפת נבל אל תשימני", וכי עד ימי דוד ישבו אומות העולם על מי מנוחות ללא טרדות כלשהן?! וכבר מוכיח ומתרץ שגם משה רבנו ואף יעקב אבנו התפללו תפילה זו, חרפת נבל אל תשימני.
    תינוקות שנשבו גם סובלים רק מפני יהודים שומרי תו"מ. • הבריסקער רב אמר שהחלאים והיסורים שבאים לעולם הם שפה שמדברת בה השם יתברך אל בני ישראל, וזו שפה המדוברת ליעקב ולא לעשיו. ומוסיף שה' אינו מדבר אל היהודים שאינם שומרים תו"מ, שהרי הם תינוקות שנשבו, והכוונה שה' לא מדבר איתם על ידי מאורעות העולם כדי לעוררם בתשובה. ורק בתחילת הגאולה בפועל מדבר ה' גם אל תינוקות שנשבו.
    הגוי גם מתרפא בגלל היהודי. • בספר קריינא דאיגרתא של הסטייפלער זצ"ל, מתרץ עם רש"י זה מדוע אומרים אנו "רופא חולי עמו ישראל", מדוע אין אנו אומרים "רופא חולים", הרי אף שאר חולים מתרפאים בידי שמים, ובפרט שבברכת אשר יצר אנו אומרים "רופא כל בשר". אך עם דברינו, כל המחלה של ה"גוי" הוא מפני היהודי ועל כן הרפואה הוא גם כן עם רפואתו של היהודי.
    ועל ידי כן כבר מתורץ הקושיא על ה"תפילה לעני" שלא הוכח סטטיסטית שיותר יהודים נרפאים ממחלתם בזכות תפילתם מאשר גויים ואלו שאינם מתפללים, שהרי אמרנו שעל כל יהודי שסובל מחליו גורר עימו עוד כמה גויים, ועם תפילתו כשהוא נושע ומחלים הוא מוציא איתו את כל הגויים הללו על ידי תפילתו שהרי הוסר הסיבה לחולי הגוי,
    ושמעתי שבימינו טוענים שאצל היהודים יש יותר חולים במחלה הנוראה רח"ל, וא"כ עלינו להרבות ולהתפלל "חרפת נבל אל תשימני".
    הרב דסלר בספריו מתרץ אחרת, מפני שאז תיבטל הבחירה, שהרי אם רק המתפלל יוושע לא תישאר בחירה לאדם כי זה ברור ושקוף שהתפילה מועילה, ועל כן חייבים לרפא עוד מאלו שאינם מתפללים ולשמור על האיזון.
    ראיתי מרבי נחמן מברסלב זצוק"ל, בסוף סיפורי המעשיות יש שיחה שהזכירו לפניו במוצ"ש ויחי על מחלה של אבעבועות שחלו בה ילדים, ואמר שבסעודה שלישית גילו לו רפואה למחלה זו שיקחו "נתר" וג"פ כמידה זו סבון, לערב ולרחוץ בה את גופו של הילד ויהיה לרפואה, והוסיף שהחולי הזה היא כנגד חטא העגל. ומביא הפסוק (ירמי' מ, כב) כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך בורית נכתם עונך לפני, וברש"י על עוון העגל נאמר. ומכאן רמז שבורית ונתר יחדיו יהיו לרפואה על החולי שבא על חטא העגל.
    ואל תאמר אם כן מדוע שאומות העולם יחלו במחלה זו, כי הרי זהו הרש"י על "חרפת נבל אל תשימני", הם סובלים למען לא נהיה אנו לחרפה.
    שום תפילה אינה הולכת לאיבוד. • מתפילה למשה בפרשתנו ומכך שחז"ל למדים הל' תפילה מכאן, אנו למדים שמטרת התפילה אינה מילוי הבקשות אלא הדבקות בבורא, אם כן האם התפילה חוזרת ריקם?
    • למדנו מרבותינו שאין שום תפילה הולכת לאיבוד, ובמגלה עמוקות שמשה רבנו פעל על תקט"ו דברים, הוא עצמו גילה על 252 ואומרים שגם גילה השאר אך לא נשאר בדפוס.
    וכגו' שמח' שמאי והלל יהיו כמו שאכן היו מפני דרכי שלום, משה רבנו ביקש "אעברה נא ואראה" שעל ידי שהוא יכנס לארץ הוא ידאג לכך, ונתקבלה תפילתו שגם כשלא נכנס ה' דאג לכך.
    היוצא לנו: • התפילה אינה אמצעי אלא מטרה בפני עצמה. החיבור אל ה'.
    בנוסף לכך, אנו שואפים שתתקבל התפילה על ידי מילוי משאלותינו.
    אך בין כך ובין כך, אין תפילה שחוזרת ריקם. ועונה לעמו ישראל בעת שוועם אליו. ה' עונה לתפילותינו בדרך שלו.
    תגיות השיעור
    הנושאים המטופלים בשיעור
    מראי מקומות המוזכרים בשיעור