לאתר החדש
קול הלשון שיעורי תורה ברשת *6761 | 03-6171111
יום שישי י"ח ניסן תשפ"ד | 26 אפריל 2024
English

  • נתיב: עברית, מוסר וחסידות, שיחות, לרבנים ששמם מתחיל ב-ח עד מ, הרב יהודה טאוב - שיחות, ארץ ישראל
    • כותרת השיעור: מצוות נטיעת אילנות בארץ ישראל
    לדף הרב כתוב לנו משוב
    עריכת שיעור
    שותפות בהחזקת התורה
    דלג
    דווח על איכות שמע השיעור:
    שיעור שמצא חן בעיני
    הורד שיעור קודם שיעור הבא תיקייה נוכחית כל שיעורי הרב
    תאור מפורט של תוכן השיעור
    גם במצוות ישוב ארץ ישראל, יש את שני החלקים: א. מצווה שהארץ תהיה מיושבת. ב. מצווה שהאדם יישב את הארץ בגופו כדי להתחבר ולאהוב את ארץ ישראל. לכן שנטעו כרם חדש, לא הסתפק ר' ינאי, שהעובדים בכרם נוטעים אלא הלך בעצמו לטעת גם כמה כרמים.
    כמו שכתב החתם סופר (מסכת סוכה לו/א): "ובועז זורה גורן השעורים הלילה (ולא ביקש מנעריו למרות שהיה עשיר גדול) משום מצוה (שהעבודה בקרקע גופה מצוה משום יישוב א"י, ולהוציא פירותיה הקדושים ועל זה ציותה התורה ואספת דגנך) וכאלו תאמר לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה ה"נ לא יאמר לא אאסוף דגני מפני עסק התורה".
    בוודאי לא היתה כוונת החת"ס לומר שישוב א"י דומה ממש לתפילין, שכן תפילין כל כולה מצווה שבגופו, ואילו יישוב א"י וודאי שהוא גם מצווה שבחפץ, שהעיקר שהדבר יעשה. אמנם כוונתו שיש בא"י חלק של המצווה בגופו ולכן גם בועז ראש הסנהדרין ביטל מלימודו בשביל לעשות חלק מסוים במצווה, וכמו שהאמוראים היו עושים חלק מההכנות לשבת.
    זהו גם אחד מהטעמים, שנתנה התורה מצווה לשמוח שנה שלמה, לאחר שהעצים נוטעים פירות (ראה בחלק א פרק ח), כדי שהאדם יזכה בשנה זו להתחבר לארץ ישראל, על ידי השמחה וההודיה על הפירות שהעצים נותנים.
    גם במצוות לימוד תורה וכתיבתה, המצווה היא לא רק שהחפץ יהיה כתוב, המצווה היא שאתה תכתוב כמו שנאמר "ועתה כתבו לכם", כדי שאדם יתחבר לתורה יאהב את התורה, לכן נאמר בגמ' (סנהדרין דף כא עמוד ב): "אף על פי שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה - מצוה לכתוב משלו". שכן בספר תורה מירושה יש את החפץ, אבל היכן המעשה? היכן הגברא?
    יישוב א"י – תוצאה או פעולה
    מסופר בגמ' (ב"ב יד, א) בשבחו של האמורא ר' ינאי, שנטע ארבע מאות כרמים בארץ ישראל. וכי יכול אדם להספיק בחייו ליטע כל כך הרבה כרמים, ותורה מתי למד? אלא מסבירה הגמ', שכאשר היו נוטעים כרם חדש בארץ ישראל, היו נותנים לר' ינאי לטעת בהתחלה קצת מהכרם (חמישה אילנות), בשביל לקיים במו ידיו את מצוות נטיעת אילנות ומצוות חיבת הארץ, ובזה נחשב לו כאילו נטע כל הכרם (לפי פירוש הראב"ד שם בסוגיה).
    הגמ' שם גם מספרת על רבי אמי שכתב ארבע מאות ספרי תורה, וגם זה תמוה ביותר היתכן? ומסבירה הגמ' לפי פירוש הרא"ש שבכל ספר תורה שהסופר כתב לו הוא היה כותב את הפסוק "תורה צווה לנו" ובזה נחשב לו כאילו כתב ספר תורה שלם.
    וצריך להבין מה מיוחד בשני מצוות אלו, תורה וארץ ישראל, שצריך לעשות פעולה מסוימת ואז כל הפעולה מתייחסת אליך?
    המצוות בכללם מתחלקות לשני סוגים: יש מצוות שהעיקר בהן הוא התוצאה, שהפעולה תיעשה ולא דווקא על ידי האיש עצמו ולכן יכולה להיעשות גם ע"י שליח (מצוות פעולתיות - חובת חפצא) כמו מצוות מזוזה, מעקה. ויש מצוות שהעיקר הוא הפעולה של מקיים המצווה, שמחייבת לעשותה בעצמם ולא יכולה להיעשות ע"י שליח, שהן חובה לעשות בגוף האדם (מצוות עצמאיות - חובת גברא), כתפילין ואכילת מצה.
    אמנם יש מצוות בודדות שיש בהם את שני החלקים: שאמנם העיקר בהן הוא התוצאה, אבל גם הפעולה של מקיים המצווה חשובה מאוד, ולכן צריך האדם להשתדל לעשות בגופו חלק מהמצווה.
    כמו המצווה לקדש אשה, שמרו (קידושין מא, א) בה מצווה בו יותר מבשלוחו, שכן למרות שהעיקר הוא התוצאה, שהאשה תהיה מקודשת, אבל כל לב מבין, שחלק עיקרי במצווה הוא, שהאדם יתחבר לאשתו ויאהב אותה כגופו, ובקידושין על ידי שליח, חסר חלק עיקרי במצווה.
    וכן מצוות הכנה לשבת, שאמרו שם בגמ', שהאמוראים היו עושים בעצמם חלק מההכנות לשבת ומבטלים מלימודם בשביל לקיימה (ראה שע"צ סימן ר"נ). משום שאת השבת יש מצווה לחבב ולאהוב כמו שכתב שולחן ערוך הרב (קונטרס אחרון סימן רנ): "מדלא הזכירו בגמרא היאך היו נזהרים כן בשאר מצות (לעשות בעצמם) אלא בשבת בלבד, שנצטוינו לכבדה במאד, והיו מחבבין אותה כל כך עד שקורין אותה כלה ומלכתא". לכן כל אמורא היו עושה הכנה לשבת במין שהיה חביב עליו והיה לו ענג ממנו כדי שעל ידי זה יתענג מהשבת ויאהב את השבת.
    תגיות השיעור
    הנושאים המטופלים בשיעור
    מראי מקומות המוזכרים בשיעור